לבד הוא הכי ביחד.
לבד הוא הכי ביחד.
ככה אני מתחיל לכתוב, קצת כמו שאני מצייר, קצת כמו שאני לבד מטייל, פשוט מתחיל כי יש משהו שצריך לצאת ולראות את עצמו מבחוץ והיום אלו הם המילים, אין לי ציפיות, רק סקרנות למה מחכה בסוף המשפט.
מול עצמי אני דף פתוח, בניתי בפנים אמון כה גבוה שמותר לומר הכל כי אני לעולם לא אכעס על עצמי. פעם אחרונה שכעסתי על עצמי הייתה לפני 4 שנים. "אתה פשוט מפגר, למה אתה לא לומד" אלו היו חלק מהמילים שזרקתי באותו לילה לכיווני.
פחדתי, פחדתי מהתוצאה וכעסתי על החוסר זהירות שלי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שכעסתי על עצמי בעקבות חוסר זהירות, אבל בהחלט הייתה האחרונה. אמרתי לעצמי אם אני רוצה שינוי כעס והפחדה עצמית לעולם לא עבד לי. אז נתתי לרגשות לכוון אותי -
כעס מגיע מחוסר שליטה, חוסר שליטה מגיע מחוסר וודאות, חוסר וודאות הוא פתח לפגיעות ואז מתעורר הפחד.
אם פוגעים בי, הלב נסגר, הפחד לוקח שליטה ואומר עדיף סגור מפגיע.
הלב מרגיש פגיעות כי ידיי אינן בטוחות להימצא בהם, לכן תמיד רדפתי אחר ידיים בטוחות מבחוץ. אבל החיים מולחנים כלכך יפה שכשאתה הכי צריך מישהו אתה תמצא את עצמך יותר לבד עד שתבין את הרמז, איך להיות בטוח לעצמי.
כל הרצף הזה נכתב כי לבד הוא הכי ביחד.
יום למחורת אחרי שהזעם מעצמי ירד מספיק כדי שהראש יהיה טיפה מעל המים, לקחתי כמה נשימות עמוקות, לא הזדקקתי יותר לאוויר כי ידעתי שאני לא חוזר לאותה דרך, אמרתי לעצמי סליחה נשפתי את כולי מראותיי והתמסרתי.
נתתי לאי וודאות למשוך אותי כלכך עמוק בלי לפחד ממה שיתגלה כי ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה שאכעס על עצמי.
ימים חלפו, מילות אהבה נערמו, התקרבתי לעצמי והערכתי יותר את הנסיונות, אין צל שמפחד להיכשל, מלא סובלנות כי אין כעס רק למידה.
ואם יש משפט שאני אוהב לסכם איתו-
כדי לדעת לבחור טוב צריך להיות טוב לעצמך.